שעבוד אוניה ומעצר אוניה בעילת נזק למטען 

המשפט הימי עוסק בנכס מיוחד - כלי שיט - אשר מטיבו ומהותו נע ונד בעולם ועובר ממדינה למדינה תוך זמן קצר. הפעלתה של אוניה כרוכה מטיבה בתשלומים רבים לנותני שירותים בכל נמל ונמל,לאנשי צוות, לספקים וכיוצא באלו. אוניה נדרשת להצטייד מעת לעת בדלק, מזון, מים וכד'; אוניה נדרשת להשתמש בשירותי נמלים, דבר הכרוך בתשלומי אגרות שונים; במהלך מסעה עלולים להיגרם לאוניה ולמטענה נזקים, ולעתים יש צורך בפעולות דחופות לתיקונם, להצלתה ובמיוחד למניעת טביעתה של האוניה; האוניה אינה יכולה לשוט ללא צוות שיפעיל אותה ואת מתקניה.

תכונות מיוחדות אלו של האוניה והאינטרס הציבורי הרחב לאפשר תנועת אניות בנמלים הביאו את המחוקק להעניק לנושיה של האוניה בטוחות בדמות שעבוד ימי וזכות לתבוע את האוניה עצמה בתביעת חפצא (In-Rem), ללא צורך לרדוף ולאתר את בעלי הזכויות בה, בעילות מסוימות שפורטו בחוק.

לשעבוד הימי מספר תכונות מיוחדות. כשיעבוד רובץ על הנכס עצמו והוא "נע" עימו. כשיעבוד הימי עובר עם חלופי הבעלים של האוניה והוא ימשיך לרבוץ על האוניה ולכבול גם את הבעלים החדשים, אף אם הם לא ידעו על קיומו של שיעבוד.

כדי ליתן אפשרות לממש את הזכויות המיוחדות הללו הכיר המחוקק גם בסעד של מעצר האוניה. מעצרה של אוניה נועד לאפשר לנושיה להיפרע מהאוניה גופה. משנעצרה האוניה, קמה לבית המשפט הסמכות לדון בתביעת החפצא נגד האוניה, ואם זו תתקבל, רשאי בית המשפט להורות על מכירת האוניה ועל פירעון החוב מדמי המכר.

העילות לשעבוד ימי ולמעצר אוניה והגשת תביעת חפצא קבועות, בין היתר, בשני דברי חקיקה מנדטוריים: הראשון - Admirality Court Act 1840, והשני -Admirality Court Act 1861.

רשימה זו תתייחס לאחת העילות שנקבעו בחוק משנת 1861, והיא העילה שבסעיף 6 לחוק זה שעניינה נזק למטען או לחלק ממנו.

סעיף 6 לחוק משנת 1861 קובע כך:

"The high court of admiralty shall have jurisdiction over any claim by the owner, or consignee, or assignee of any bill of lading of any goods carried into any port in England or Wales in any ship, for damage done to the goods or any part thereof by the negligence or misconduct of or for any breach of duty or breach of contract on the part of the owner, master, or crew of the ship unless it is shown to the satisfaction of the court that at the time of the institution of the cause any owner or part owner, of the ship is domiciled in England or Wales; provided always that if in any such cause the plaintiff do not recover £20, he shall not be entitled to any costs, charges, or expenses incurred by him therein, unless the judge shall certify that the cause was a fit one to be tried in the said court."

כיום, מכוחן של מספר הוראות חוק, באה "ישראל" במקום המלים "ENGLAND OR WALES" בסעיף 6 הנ"ל.

בהתאם לסעיף 6 הנ"ל מוסמך בית המשפט לימאות לדון בתביעות בשל נזק שנגרם למטען, או חלק ממנו, עקב רשלנות, התנהגות בלתי הולמת, הפרת חובה או הפרת חוזה מצד בעל האוניה, קברניט האוניה או צוות האוניה.

סמכותו של בית המשפט הישראלי לדון בתביעה מכוח סעיף זה מותנית במספר תנאים: האוניה היא זרה; המטען הובל לישראל; בעל האוניה אינו מתגורר בישראל "בזמן הגשת התביעה" (שכן אז ניתן לתבעו בישראל בתביעה אישית). יודגש, כי הסעיף אינו מתנה את סמכותו של בית המשפט הישראלי בכך שהאוניה נמצאה בפועל בישראל בעת שארע הנזק למטען.

בעבר נדרש בית המשפט העליון לשאלה מהם סוגי הנזקים אשר לגביהם ניתן להגיש תביעת חפצא (In-Rem) מכוח סעיף 6 הנ"ל. באותו עניין דובר על תביעת חפצא שהגישו בעלי מטען כנגד האוניה ובעליה בגין ארבעה סוגי נזקים: שכר הצלה (שכר ששולם על ידי בעלי המטען לגוררת לצורך שחרור האוניה ממעצר קודם וקבלת המטען לידיהם), נזק פיזי שנגרם למטען, ירידת ערך שנגרמה למטען והפסד מימון.

בעל האוניה ביקש לדחות את התביעה ככל שהיא נוגעת לנזקים שאינם נזק פיזי למטען בטענה כי הם אינם נכללים בסעיף 6 הנ"ל. בית המשפט העליון דחה את טענת בעל האוניה וקבע כי כל סוגי הנזק שנתבעו ניתנים לתביעה מכוח הסעיף הנ"ל, תוך הפניה לפסק דין אנגלי שבו נקבע כי הנזק הנתבע מכוח סעיף זה אינו חייב להיות נזק פיזי או ישיר.

בעניין אחר נקבע על ידי בית המשפט לימאות, כי תביעה בגין חסר במטען נכנסת אף היא לגדר סעיף 6 הנ"ל (וכן תביעה בגין חסר במטען שנגרם בשל רשלנות).